מאמר 2 בסדרה: מנגנון קיזוז הפחתת פליטות גזי חממה של האו"ם, ה- CDM – Clean Development Mechanism, מבוסס על פרוטוקול קיוטו (1998) המחלק את העולם ל- 43 מדינות מפותחות^[1] ו- 154 מדינות מתפתחות^[2]. עם זאת קובע הפרוטוקול יעדי הפחתת פליטות רק למדינות המפותחות, וזו הסיבה שרק חלק מהמדינות המפותחות אישררו את הפרוטוקול (בעיקר מדינות האיחוד האירופי) בעוד שיתר המדינות מסרבות לקבלו וטוענות כי גם המדינות המתפתחות צריכות להתחייב להפחתת פליטות.

ה – CDM הוא בעצם מנגנון למסחר במכסות פליטות המאפשר למדינות מפותחות שלא עומדות ביעדי ההפחתה שלהן לממן פרויקטים במדינות מתפתחות שיפחיתו במקומן את פליטות גזי החממה. כך יוצא שהמדינות המתפתחות מרוויחות פעמיים: גם אין להן יעדי הפחתה מכבידים, וגם הן זוכות למימון של פרויקטים חדשניים להפחתת גזי חממה מהמדינות המפותחות.

נייר הערך שמונפק במנגנון הוא CER – Certified Emission Reduction של טון שווה ערך פחמן דו חמצני [tCO₂e], אותו מנפיק האו"ם לפרויקטים שעמדו במספר תנאים ותחת פיקוח מחמיר. נייר הערך הנ"ל סחיר בבורסאות ייעודויות וגם בעסקאות ישירות.

הפרק הראשון 2008 – 2012: תור הזהב

הפרק הראשון של יישום המנגנון נקבע בהתאם ליעדי ההפחתה של המדינות לשנים 2008 – 2012. בפרק זמן זה המנגנון עבד בצורה טובה. נרשמו בו 7,583 פרויקטים שהנפיקו (כלומר הפחיתו) למעלה ממיליארד וחצי tCO₂e. מחיר השיא עמד על כ- 20$ ל- tCO₂e_.

גם בישראל, שנחשבה למדינה לא מפותחת תחת פרוטוקול קיוטו, ניצלו את מנגנון ה - CDM לקבלת מימון אירופאי לפרויקטים של הפחתת גזי חממה. 31 פרויקטים הוכרו, מהם 12 פרויקטים הספיקו להנפיק סך כולל של CER's 2,808,579 של tCO₂e_.

בהנחה שכל הזכויות המונפקות נמכרו במחיר ממוצע של 10$ ל- tCO₂e, אזי 12 פרויקטים בישראל זכו למימון של כ- 30 מיליון דולר.

קישור לרשימת הפרויקטים בישראל שקיבלו הכרה מהאו"ם.

הפרק השני 2013 ואילך: דעיכה

לקראת 2012, המדינות לא הצליחו להגיע להסכמה על יעדי הפחתה המשכיים, שהיו אמורים להיות תקפים עד שנת 2020. ללא יעדי הפחתה, אף אחד לא צריך לקזז פליטות, ובהתאם המחיר ל - tCO₂e צנח אל מתחת ל- 1$, מחיר שלא מצדיק את תהליך ההכרה בפרויקטים והנפקת הזכויות תחת פיקוח האו"ם, שהינו תהליך מורכב ויקר. בין הסיבות לחוסר ההסכמה, הוויכוח הניטש בין המדינות המפותחות למתפתחות שתוארה בידיעה הקודמת, אך גם מעשי נוכלות בפרויקטים ספורים שהטילו צל על המנגנון כולו. חשוב לציין כי 80% מהזכויות הונפקו לפרויקטים ב- 4 מדינות: סין [60%], הודו [13%], ברזיל [6%] ומקסיקו [2%], וש- 48 המדינות הכי פחות מפתוחות LDC's - Least Developed Countries)^[3]) קיבלו רק חלק קטן מהמימון. עובדה זו גרמה לכך שמדינות אירופה, שהן אלה ש"החזיקו" את המנגנון מלכתחילה בכך שלקחו על עצמן יעדי הפחתה מחייבים, הסכימו להכיר רק בפרויקטים ממדינות ה- LDC's לטובת קיזוז פליטות.

החלק היחסי של כל מדינה מסך ה CER's שהונפקו במנגנון ה- CDM^[4]

מאז 2012 המנגנון נמצא במצב של חוסר ודאות, כשמרבית הפרויקטים שכבר הוכרו ובוצעו ומפחיתים בפועל בכל שנה גזי חממה, לא מבצעים את תהליך אימות ההפחתה הנדרש על מנת להנפיק את זכויות ההפחתה.

הפרק השלישי המצב כיום: אי ודאות

ללא יעדי הפחתה מאתגרים ומחייבים לכמות משמעותית של שחקנים (מדינות/מפעלים), אין הצדקה לקיומו של מנגנון קיזוז פליטות. ההסכמות מהוועידה השנתית בלימה מדברות על הסכמה של כל המדינות לקבל על עצמן יעדי הפחתה עצמאיים, כלומר כאלה הנקבעים על ידי כל מדינה בעצמה. יעדים אלה אמורים להיות מדווחים לאו"ם במהלך שנת 2015, אך הם יהוו בסיס להסכם מחייב שיחול רק לאחר שנת 2020. המשמעות היא, שככל הנראה, יעדי ההפחתה לא יהיו מאתגרים ולא ברור אם הם יהיו מחייבים וגם אם כן, אז רק אחרי שנת 2020 ולכן – נראה שמנגנון קיזוז הפליטות יגווע בשנים הקרובות.

במידה והתרחיש לעיל יתממש, גם הפרויקטים שכבר מוכרים ע"י האו"ם, עובדים ומפחיתים פליטות מדי שנה, כנראה לא יזכו להרוויח ממכירת הזכויות.