העות'מאנים והבריטים, ששלטו בארץ ישראל שנים רבות, הותירו אותה בלתי מפותחת וללא כלכלה של ממש. בפני מקימי המדינה הצעירה ניצב לפיכך אתגר אדיר: כיצד מקימים בארץ קטנה ודלת משאבים תעשייה יצרנית שתספק מקומות עבודה, תייצר הכנסות לקופת המדינה ויציבות כלכלית למשק?

למרבה המזל, פעלו כבר בארץ ישראל בשנות ה-50 של המאה הקודמת מספר מוסדות אקדמיה, כמו: הטכניון (1924), האוניברסיטה העברית בירושלים (1925) ומכון זיו (1934). על הקמתם של מוסדות מחקר מפוארים אלו, ראוי לתת את הקרדיט למנהיגי הציונות בתחילת המאה הקודמת ולנדיבות לבם של בעלי הון יהודיים, לא לבריטים ולא לאחרים. לפי חזונו של חיים ויצמן, הוקמה בארץ ישראל תעשייה מפותחת, ולכן פעל להקמת מכון מחקר שעסק בפיתוח דשנים על בסיס תהליכים כימיים מורכבים, הוא מכון זיו, שלימים הפך למכון ויצמן למדע.

שורשיה של התעשייה הישראלית נעוצים במחקרם של מדענים ישראלים שהקדישו שנים ארוכות לפיתוחן של טכנולוגיות בתחומי החקלאות, הכימיה, הביולוגיה, מדעי המחשב ועוד. הקשר בין האקדמיה הישראלית לתעשייה הוא קשר חזק וסימביוטי. התעשייה מצידה, פרצה את גבולות הארץ והביאה את מוצריה המתקדמים של התעשייה הישראלית לשווקי העולם. אט אט כבשה התוצרת הישראלית מקום של כבוד בין יצרני העולם ורכשה לעצמה שם של חדשנות ואיכות. חלק מרווחיה של התעשייה מושקע בחזרה באקדמיה בשיתופי פעולה במחקרים יישומיים, שהם הבסיס למוצרים עתידיים חדשניים.

לפני שנים ספורות רעשה הארץ סביב מאבקו של ועד ראשי האוניברסיטאות על מה שכינו "חיסולה של ההשכלה הגבוהה והמחקר בישראל". כולנו זוכרים את הקמפיין (המוצלח) של האקדמיה הישראלית שטענה כי הממשלה מקצצת באופן קבוע בתקציבי המחקר, ובכך מונעת ממדענים צעירים לבחור בישראל לקריירת המחקר שלהם (תופעת "בריחת המוחות"). בכירי האקדמיה זעקו על כך שישראל לא תוכל להתהדר עוד בעתיד בהישגי המדע הישראלי ובמדענים זכייני פרסי נובּל. הראשונה להתייצב לצד האקדמיה במאבקה הצודק הייתה תעשיית ישראל. ראשי התעשייה יצאו באופן נחרץ והסבירו מעל כל במה, כי ללא מחקר מתקדם ופורץ דרך הממומן ממשלתית באופן הולם – לא תהיה כאן תעשייה, לא תהיה כאן כלכלה בריאה ולא חברה מתפתחת ומתקדמת. הא בהא תליא.

בשבועות האחרונים אנו עדים למלוא עוצמת חדלונה של הממשלה סביב משבר האמוניה אליו נקלע המשק. אמוניה, חומר גלם חיוני למשק הישראלי, נצרך ע"י עשרות ואולי אף מאות מפעלים בישראל. אמוניה הכרחית לתעשיית הדשנים הישראלית, אותה תעשייה ששורשיה נעוצים בחזונו של נשיאה הראשון של ישראל. קטנה וענייה הייתה ישראל של ימי ויצמן, אולם הוא ועמיתיו ראו את עתודות האשלג והברום שבים המלח, כמנוע להתנעת התעשייה והכלכלה של ישראל הצעירה. אחרי כמעט 70 שנות עצמאות, תעשיית הדשנים הישראלית היא חוד חנית עולמי המייצאת דשן כחול-לבן למעל 100 מדינות בהיקף של 700 מיליון דולר בשנה. תעשייה זו היא מקור פרנסתן של אלפי משפחות בישראל שחרב מונחת על צווארן סביב משבר אספקת האמוניה, משום שממשלת ישראל מסרבת לעסוק בו ברצינות. כמה קשה לבנות תעשייה עולמית משגשגת על פני עשורים, כמה פשוט להחריבה.

והאקדמיה הישראלית? מילאה פיה מים. קולו של ועד ראשי האוניברסיטאות לא נשמע נוכח המשבר, גם לא קולה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ולא של נשיאה של אף אוניברסיטה. היה מצופה, כי האקדמיה הישראלית תתייצב בעת הזאת לימין התעשייה במציאת פתרון, אם בחשיבה מקורית וחדשנית למציאת מוצא טכנולוגי, כל שכן באמירה מפורשת  כי לא ניתן לוותר על תעשייה זו.  

הכותב הוא ד"ר עדו חורש, מדען בחברת חיפה כימיקלים

קישורים רלוונטיים:

1. הפתרון המסתמן: אוניה קטנה ומפעל לייצור אמוניה בדרום, 29.05.2017
2. גזרת האמוניה רותחת: נתניהו, ברוש, ניסנקורן, יהב ונוספים, 27.04.2017
3. מומחה לניהול סיכונים: "השימוש במכל הקיים הוא בטיחותי ביותר", 06.04.2017
4. מיכל האמוניה | אסון קטסטרופלי או סיכון סביר? 01.02.2017
5. מידע נוסף על חומרים מסוכנים | infospot