התעשייה הכבדה נתפסה מאז ומעולם כמקור מרכזי לזיהום - מעין רע הכרחי המתלווה לפיתוח ולקידמה. בשנים האחרונות, לצד השקעות עתק בטכנולוגיות מתקדמות לצמצום זיהומים תעשייתיים בתהליך הייצור עצמו, מחלחלת גם ההבנה כי התעשייה עברה ממודל יצור לינארי – כריית חומרי גלם, ייצור והשלכה לפח בתום השימוש, למודל מעגלי - בו הן חומרי גלם אלטרנטיביים והן מקורות אנרגיה אלטרנטיביים מחליפים את השימוש במשאבי הטבע המוגבלים.

חומרי גלם ודלקים אלטרנטיביים

תעשיית המלט בעולם מהווה דוגמה מצוינת למודל הכלכלה המעגלית. השימוש בחומרי גלם אלטרנטיביים – תוצרי לוואי של תעשיות אחרות, כגון אפר פחם מתחנות הכוח, סיגים מתעשיית הפלדה, גבס FGD ממתקני הפחתת פליטות בדודי שריפה, ועוד – מחליף את השימוש במשאבים טבעיים כגון אבן גיר וחרסית, ותורם להפחתה בפליטות של גזי חממה. גם השימוש במקורות אנרגיה אלטרנטיביים במקום פחם, פטקוק, מזוט וכו' הולך ומתרחב. כיום בממוצע למעלה מ-40% מהאנרגיה בתעשיית המלט באיחוד האירופי מקורה בדלקים אלטרנטיביים והשימוש בדלקים אלה מתרחב משנה לשנה, לרבות דלק שמקורו ממרכיבי פסולת ביתית ותעשייתית. השימוש בסוגי דלק אלה לא רק מאפשר פתרון קצה לפסולת במקום הטמנתה, אלא גם תורם להפחתה בפליטות של גזי חממה, בשל מרכיבי הביומסה בדלק.

במעבר ממודל יצור לינארי למודל מעגלי, הופכים מפעלי המלט בעולם - מעבר ל"תפקידם הקלאסי" כיצרני מלט - למפעלים לטיפול בפסולות תעשייתיות וביתיות,  ובכך תורמים להגנה על הסביבה ולהפחתת פליטות. 

ומה קורה בישראל?

מי ששותפה למגמה העולמית היא יצרנית המלט המקומית "נשר", שמספקת מזה שנים רבות פתרון קצה לאפר הפחם מתחנות הכוח, כשהיא משתמשת בו כחומר גלם בתהליך יצור המלט, ובכך מצמצמת כריית חרסית ואבן גיר. החברה גם קולטת מגוון רחב של פסולות תעשייתיות נוספות, וכן קרקעות מזוהמות כתחליף לחרסית. בתחום האנרגיה האלטרנטיבית, מובילה נשר מהפך של ממש באופן הטיפול בפסולת בישראל, ויחד עם שותפותיה, איגוד ערים דן לתברואה וחברת ורידיס, הקימה את מפעל המיחזור הגדול ביותר בעולם לפסולת ביתית, באתר חירייה. המפעל קולט כמחצית מהפסולת הביתית של גוש דן, ומפיק ממנה RDF (refuse derived fuel, דלק שמקורו מפסולת), המופק בתהליך בו הפסולת הביתית ממוינת ונגרסת, והמרכיבים המתאימים בה לבעירה, כגון פלסטיק, שקיות ניילון, טקסטיל, גזם, קרטון ונייר, מועברים כדלק למפעל נשר ברמלה.

נכון להיום, קרוב ל-40% מהאנרגיה התרמית במפעל נשר רמלה מקורה בסוגי דלק אלטרנטיביים. כל זאת למרות תנאי פתיחה מקומיים לא אידיאליים, כגון עודף בירוקרטיה ורגולציה ודמי הטמנת פסולת נמוכים בהשוואה לאירופה (במדינות בהן הטמנת פסולת היא יקרה או אסורה כליל, כוחות השוק דוחפים לפתרונות אחרים לטיפול בפסולת, דוגמת השימוש בה כ-RDF, שהפקתו דורשת השקעה כספית לא מבוטלת). פרויקט ה-RDF הוא ההוכחה לכך שתעשיה כבדה יכולה להוות דווקא פתרון לזיהום סביבתי הנגרם על ידי הציבור. המפעל החשוב הזה מצמצם את הפער בין ישראל ומדינות מערב אירופה, ולמעשה מייצר מצב של Win-Win, הן בראייה כלכלית והן בראייה סביבתית. 

מפעל נשר רמלה, מעבר להיותו מפעל המלט הגדול בישראל, הוא גם בפועל מפעל המיחזור הגדול ביותר בישראל. המפעל קולט קרוב למיליון טון חומרים ממוחזרים מדי שנה, הן כדלק והן כחומרי גלם. מדובר על היקפים אדירים של שימוש בפסולות ביתיות ותעשייתיות, אשר ללא כן – היו נשלחות להטמנה.

בכך מספקת התעשייה המקומית שני צרכים אסטרטגיים של המדינה – אספקת מלט וטיפול בפסולת. לא בכדי ברוב מדינות העולם מבוסס שוק המלט על ייצור מקומי, בדרך כלל של יצרן אחד או שניים.

כותב המאמר הוא ד"ר עמית מרמור, סמנכ"ל איכות הסביבה בנשר מפעלי מלט ישראלים