אמש אושר תיקון חקיקה שעיקרו לאפשר שימוש בבוצה הנוצרת במתקני טיפול בשפכים (מט"שים) לצורך הפקת אנרגיה באמצעות שימוש במתקנים תרמיים (שריפה). לצד שינויים נוספים, הוחמר הערך המרבי של החנקן המותר בבוצה למניעת פגיעה בקרקע, במי התהום ובגידולים החקלאיים.
התיקון אושר אמש בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, לאחר שפורסם להערות הציבור לפני כשנתיים.
כתבות רלוונטיות:
בוצה שמקורה בשפכים עירוניים יכולה להיות חומר מועיל לדישון ולטיוב קרקע חקלאית, לאחר שעברה טיפול מתאים, מאחר שהיא מכילה ריכוזים גבוהים של חומרים אורגניים המתאימים למטרה זו. עם זאת, בבוצה עלולים להימצא ריכוזים גבוהים של מתכות, חומרים נדיפים שגורמים למפגעי ריח ופתוגנים כגון חיידקים וטפילים והיא עלולה לשמש מצע להתפתחות חרקים היוצרים מפגע תברואי.
לכן, התקנות הקיימות מגדירות את ערכי הסף והתהליכים שבוצה צריכה לעבור על מנת שתוכל לשמש בחקלאות. בוצה שכזו מוגדרת כ"בוצה סוג א". על פי התקנות הקיימות, לא ניתן לבצע כל שימוש אחר בבוצה פרט לשימוש בחקלאות, והחלופה היחידה היא פינוי הבוצה להטמנה באתר לסילוק פסולת.
בשנים האחרונות, למעלה מ 90% מהבוצה הנוצרת במט"שים עירוניים מטופלת לרמה של בוצה סוג א' ומשמשת לדישון חקלאי ופחות מ- 10% מהבוצה מועברת להטמנה. במשרד להגנת הסביבה מסבירים כי לעיתים קיים מחסור באתרי קומפוסטציה לעיבוד הבוצה ובאיתור שטחים חקלאיים ליישום הבוצה, ולכן יש לאפשר שימושים נוספים המקובלים כיום בעולם, דוגמת השבה (הפקת חשמל משריפת הבוצה).
ומה קורה בעולם? על פי היררכיית הטיפול בפסולת של הדירקטיבה האירופית, השימוש המועדף בפסולת (ובבוצה) מדורג לפי הסדר הבא: קודם כל שימוש חוזר, לאחר מכן מיחזור, ואז השבה לאנרגיה ולבסוף הטמנה.
מאחר ששימוש בבוצה כדשן בחקלאות מהווה מיחזור יש לתת לה עדיפות על פני השבה לאנרגיה, בהתאם לדירקטיבה. עם זאת, כאמור, כמות הבוצה הנדרשת לשימוש חקלאי בישראל מוגבלת ולכן יש לאפשר השבה לאנרגיה שהיא עדיפה מבחינה סביבתית על הטמנה.
יש לציין כי לפי נתוני המשרד להגנ"ס, בשנת 2019, 99% מהבוצה העירונית שנוצרה במט"שים מוחזרה לשימוש חקלאי כחומר דשן/מטייב קרקע, ורק 1% סולק להטמנה. כך שלא ברור מדוע במשרד קידמו את תיקון החקיקה בטענה כי קיים מחסור באתרי קומפוסטציה ובשטחים חקלאיים ליישום הבוצה.
לפי דברי ההסבר לתזכיר החוק הכוונה לשימוש במתקני שריפה ייעודיים לקליטת בוצה ממט"שים (שככל הידוע לנו לא קיימים בישראל כיום), או במתקני שריפה להקפת אנרגיה מפסולת עירונית (שגם לא קיימים כיום בישראל) או מתקני שריפה של קווי ייצור תעשייתיים בהם ניתן לשלב בוצה כחלק מתמהיל הדלקים, למשל: תחנות הכוח הפחמיות (שעתידות להיסגר בשנים הקרובות), ייצור מלט.
במענה לפנייה שלנו בנושא, המשרד להגנ"ס השיב: "נמשיך לראות בבוצה חומר המיועד בראש וראשונה לדישון חקלאי בהתאם לתקנות ולאחר טיפול אולם אנחנו מעוניינים גם בפתיחת האפשרות לניצול הבוצה לייעודים סביבתיים נוספים."
כמו כן הוחמר בתקנות הערך המרבי של החנקן הכללי בבוצה. החמרת ערך החנקן הכללי בבוצה מ-50 ל-25 קילוגרם לדונם לשנה נבעה מהחשש לגרימת נזק לגידולים החקלאיים, לקרקע ולמי תהום, במיוחד בהתחשב באפשרות לתוספת חנקן בקרקע כתוצאה משימוש בקולחים.
נוסף על החמרה זו מוצע לבטל את ההגבלה על שימוש בבוצה בקרקע המושקית בקולחים. שני שינויים אלה תורמים למעשה להפחתה בתשומות החנקן בקרקע.
השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל: "בעקבות התפתחויות טכנולוגיות שמאפשרות שימושים נוספים בבוצה באופן סביבתי שאינו יוצר מפגעים, ביצענו שינויים בתקנות הבוצה כך שיתאימו לנסיבות ולתנאים בישראל. התיקון שהובלנו ואושר היום מעמיד את מדינת ישראל בחזית הרגולציה העולמית בתחום זה, כשהבוצה תעבור תהליך שיאפשר את השימוש בה לצרכים סביבתיים ראויים, כולל השבת אנרגייה. את התהליך ביצענו בשיתוף בעלי עניין ותוך התייחסות למצב הייחודי של ישראל מבחינת היקף ההשקיה בקולחים ודישון הקרקע, כאשר עומד לנגד עינינו נושא בריאות הציבור והשמירה על הסביבה."
--------
מסמכים רלוונטיים: