דיונים נמרצים מתקיימים בשבועות האחרונים בוועדת הכספים בנושא מורכב ומשמעותי במיוחד – מס פחמן לישראל.

מס פחמן מטיל מחיר על פליטות פחמן במטרה לייצר אמצעי להפנמת העלויות הסביבתיות שפליטות גזי חממה (ופחמן ביניהן) מייצרות, בין אם במונחים של בריאות הציבור ובין אם במונחים של בריאות הסביבה.

זה כלי מקובל ביותר בשוק לשינוי התנהגות בעולמות הסביבתיים בכלל ובהקשר של פליטות פחמן בפרט, והוא גם הוכיח את עצמו בעולם ככוח מניע לעבר הפחתת פליטות ועמידה ביעדים לאומיים ובין-לאומיים. ואכן, מדינות רבות מטילות מיסוי פרוגרסיבי שכזה בסכום הולך ועולה מזה שנים לא מעטות, כולל הטלת מס גבולות^[1] לאחרונה, כך שגם מוצרי ייבוא וייצוא ממוסים לפי שיעור יחסי של הפליטות שהם מכילים.

הדיון בנושא מס פחמן בישראל החל לפני עשור לפחות ובחמש השנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית בו. כעת הוא הגיע לנקודת רתיחה, אך דווקא מהסיבה הפחות נכונה: הצורך לגייס כספים במהירות לטובת המאמץ המלחמתי, בבחינת האמצעים שמשרתים את המטרה. יחד עם זאת, השתת מנגנון תמחור לפליטות בישראל היא מטרה ראויה דיה.

כתבות רלוונטיות:

1. סוכם מתווה הסיוע להיערכות התעשייה למס הפחמן, 3.3.2024
2. הממשלה אישרה את מס הפחמן, עם מספר שינויים, 24.1.2024
3. מהלך בזק להטלת מס פחמן מעורר ביקורת חריפה, 14.1.2024
4. מס הפחמן: האם הוא אפקטיבי בהיעדר חלופות? 13.12.2021
5. ארגון ה-OECD: ישראל צריכה מס פחמן, 18.4.2023

רק שליש מהעלויות הסביבתיות של גז טבעי

מיסוי הפחמן בישראל עתיד להיכלל בצו הבלו הקיים עבור דלקים, כך שמחירי הדלקים לתעשייה ולייצור חשמל ימוסו בתעריף משתנה לפי היקף הזיהום הסביבתי הטמון בהם. במסגרת הצו נכללים הפחם והמזוט, אך גם הגז הטבעי אשר זוכה לתמחור נמוך משמעותית מיתר הדלקים הפוסיליים ומצוי בחסר בהשוואה לעלויות הסביבתיות שלו. חשוב לזכור שעל אף שמו ה"מתיירקק", גז טבעי הוא מחצב פוסילי לכל דבר^[2].

למעשה, ההצעה הנוכחית כוללת תמחור שמכסה רק בשליש את העלות הסביבתית של הגז הטבעי, וגם זה רק ב-2030. מה המשמעות של עובדה זו? ובכן, כשאנו מביאים בחשבון שהיקף השימוש המוערך במשק הישראלי בגז טבעי בשנת 2030, הן בתעשייה הן בייצור חשמל, אמור לגדול עד שיהווה את עיקר מקור הפליטה של גזי חממה מגורמים אלה בישראל, ובהינתן שמקור אנרגיה זה מתומחר בחסר כה גדול, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להפנים את העלות הסביבתית של המחצב הפוסילי.

עד כמה קשה? הערכות זהירות מצביעות על עלות סביבתית מגז טבעי בישראל של כמעט 10 מיליארד ₪ בשנת 2030 לבדה.

מדוע, אם כך, מתומחר כך הגז הטבעי? הסיבה לכך טמונה בעובדה שישראל איננה ערוכה מבחינה אנרגטית להסתמכות על מקור אנרגיה חלופי לגז הטבעי, והיקף השימוש באנרגיות מתחדשות בייצור חשמל ובתעשייה בישראל רחוק מהיעדים שהוצבו לו^[3], שגם הם אינם מספקים חלופה מלאה. בשל כך, התעורר חשש מהותי ואמיתי בקרב מנסחי הצו מעליית מחירים משמעותית ביותר לציבור הישראלי, בעיקר בעלויות חשמל, ובעיקר עבור העשירונים התחתונים. לטובת העניין הוגדר במסגרת הצו גידור לעליית מחירי החשמל, של 6-5% עד סוף העשור, בתוספת תמיכות נקודתיות בעשירונים שנדרשים לכך דרך מנגנוני הרווחה.

עד כאן ניתן להבין את ההיגיון, וגם אם נתנגד לתמחור כה נמוך של הגז הטבעי במסגרת הצו המעודכן, תמחור החסר שלו לא ייפתר לחלוטין ונצטרך לתמוך בהפנמת העלויות הסביבתיות באמצעים אחרים, כגון הסרת חסמים בעולם האנרגיות המתחדשות.

עם זאת, נקודה אחת נותרת בסימן שאלה גדול: מה עם הגז הטבעי שאיננו נצרך בישראל ומיוצא למדינות אחרות?

מס פחמן על ייצוא גז למדינות אחרות

כידוע, ישראל מייצאת גז בהיקפים משמעותיים ביותר, וראוי שנתעכב על הנקודה הזאת. נכון ל'דוח הכנסות מאוצרות טבע' לשנת 2023, בשנה זו ייצאו חברות הגז בישראל כ-11.56 BCM גז טבעי למדינות אחרות, בעיקר – למצרים ולירדן. סך הגז הזה, שמהווה כ-46% מכלל הגז שהופק בישראל בשנת 2023, פטור ממס הפחמן במסגרת הצו הנוכחית, וזאת למרות שבשתי המדינות הללו לא קיים תמחור פחמן.

הסיבה לכך עמומה. ככל שאנו מסכימים שפליטות פחמן הן גלובליות מעיקרן, נוכל להניח שבייצוא מחצב מזהם (כגון, גז טבעי), מיסוי פחמן בנקודת המוצא או בנקודת הקצה מכסה את כלל הפליטות, שכן אחרת אנו עומדים בפני כפל מס^[4]. אולם, כל זה טוב ויפה אם אכן באחת משתי המדינות המעורבות בעסקה מתקיים מנגנון תמחור פחמן, ואם אכן נגבה המס באחת משתי הנקודות.

והינה, במקרה הנדון של ייצוא גז טבעי מישראל, ידוע שהייצוא איננו למדינה שיש בה תמחור פחמן. מדוע, אם כך, לפטור את הייצוא ממיסוי? לא כל שכן כשקיימת דאגה מעליית מחירי חשמל לאוכלוסיות מוחלשות וצורך לתמוך בתעשייה בשלבי המעבר, מוקדים שדורשים מימון משמעותי. למעשה, בחישוב פשוט, לו היה מוטל מס פחמן על הגז הטבעי המיוצא מישראל, אפילו בהיקף התמחור הנמוך המוצע בצו כעת, הכנסות המדינה מכך היו בגובה של למעלה מ-1.5 מיליארד ₪ בשנת 2030 לבדה, וזאת בהינתן שהיקף הייצוא לא יגדל עוד יותר ויוותר על כנו כפי שהיה ב-2023 (מה שלא צפוי לקרות).

הצידוק שמביעים באוצר למהלך התמוה, הוא שגם מדינות אחרות, כגון נורווגיה ובריטניה, המייצאות גז טבעי, פוטרות את הגז המיוצא ממיסוי פחמן. אך מה שנשמט מהטיעון מעל בימת הוועדה, הוא שנורווגיה ובריטניה מייצאות את הגז למדינות שבהן יש מיסוי פחמן (בעיקר לאיחוד האירופי), כך שבמקרה של אלה, הפטור מוצדק בהחלט.

כל שנותר לנו כעת הוא לתהות על המניעים למהלך, על משיכה בחוטים שאיננה שקופה לעיני הציבור, ועל הדאגה האמיתית של ממשלת ישראל לאזרחיה המוחלשים (כפי שידעו חברי כנסת שונים לצעוק בדיוני הוועדה), זאת אל מול הדאגה המוצנעת שלה לרווחיותן של חברות הגז הישראליות^[5].

---------

את המאמר כתבה נעמה כרמון, מנהלת כלכלה וסביבה, באדם טבע ודין