מלכתחילה יש לומר: הפסדנו בבית המשפט. הפסדנו כי בית המשפט, בכל הכבוד, טעה בפרשנות החוק ולא הבין את השלכות פסיקתו על שוק הציוד החשמלי. עוד קודם לטעות זו, המחוקק לא הקפיד בניסוח החוק ולכן פרשנות בית המשפט, לפחות מבחינה לשונית, מתקבלת על הדעת.

מכל מקום, פסק הדין שניתן משנה סדרי עולם ומטיל עלויות עצומות על שוק יצרני הרכיבים האלקטרוניים, כמו גם על גופי היישום שהוקמו בחוק, ולדעתנו לא ניתן ליישמו בפועל. כך, צירוף אומלל של ניסוח חוק בעייתי, פרשנות שיפוטית שגויה, אוזלת יד של הרגולטור, והכל בתחום סביבתי שיישומו דורש מומחיות מקצועית ייחודית – הובילו לתוצאה שמזיקה לסביבה במקום לתמוך בה.

כתבות רלוונטיות:

1. תביעה ייצוגית סביבתית של מיליוני ₪ נגד החברות הביטחוניות, 10.12.2017
2. משרד הביטחון קיבל פטור חלקי מיישום חוק פסולת אלקטרונית, 16.05.2019
3. החלה ביקורת על יבואני ציוד חשמלי, 13.04.2021
4. לא עמדו ביעדי המיחזור של פסולת אלקטרונית, 16.02.2021
5. מידע נוסף על פסולת אלקטרונית | infospot

הרקע: תביעה ייצוגית בדרישה ליישם חוק פסולת אלקטרונית

אלה העובדות: לבית המשפט המחוזי הוגשה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד 7 עסקים, בשל אי עמידה בהוראות חוק לטיפול בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, התשע"ב – 2012 ("חוק הפסולת האלקטרונית"). מדובר בחוק סביבתי מתקדם, מבוסס על דירקטיבה אירופית, המטיל על יצרני ציוד חשמלי ואלקטרוני לשאת בעלויות הטיפול בפסולת בסוף חיי המוצרים שייצרו.

חוקי אחריות יצרן מורחבת קיימים בישראל גם בתחום האריזות, הצמיגים, ומכלי המשקה (חוק הפיקדון). ההצדקה לאחריות היצרן המורחבת שנקבעה בחוקים אלה היא שמי שבידיו הכוח לקבוע את אופי המוצר, חומרי-הגלם מהם הוא מיוצר ומחירו לצרכן, ומי שמרוויח ממנו את היתרון הכלכלי – הוא גם זה שיישא בעלות הטיפול בפסולת שבסוף חיי המוצר. זהו העיקרון הסביבתי המוכר של "המזהם משלם", המוצדק הן מוסרית והן כלכלית: הפנמת עלויות סביבתיות אשר משפיעות בד"כ על הציבור כולו, והטלתן על הגורם המונע היעיל ביותר.

בפועל, כיוון שלא ניתן (ואין צורך) להטיל על כל יצרן לאסוף חזרה את מוצריו שלו, החוק קובע מנגנון מעגלי מסועף: הרשויות המקומיות והמשווקים אמורים לאסוף את המוצרים שהושלכו; הוקמו גופי יישום למיחזור, שמטרתם לאסוף פסולת אלקטרונית ולבצע את המיחזור בפועל, ובמקביל, כל יצרן מתקשר בהסכם עם גוף יישום, מדווח לו על כמויות שייצר בתקופת הדיווח ומשלם לגוף היישום בהתאם למשקל וסוג המוצרים שייצר, ובכך מממן את פעילות גוף היישום. מדובר בתשלום מראש, בלי קשר לאורך חיי המוצר הספציפי ולמיקומו הסופי.

האם חוק פסולת אלקטרונית אמור לחול על יצרני משנה?

בשנים שחלפו ממועד כניסת החוק לתוקף, התפתחה פרקטיקה של תביעות ייצוגיות נגד יצרנים ויבואנים שנמנעו מהתקשרות עם גופי היישום, בד"כ מחוסר ידיעה או הבנה שהחוק חל עליהם. תביעות אלה מסתיימות לרוב בהסכמי פשרה הכוללים את התקשרות הנתבעים עם גוף היישום ותשלום גמול ושכר טרחה סמליים לתובע הייצוגי ובא כוחו.

הלקוחה שלנו נתבעה בתביעה שכזו ביחד עם חברות יצרניות מהתעשייה הביטחונית. אלא שבניגוד לנתבעים אחרים, הלקוחה שלנו כלל אינה נחשבת ליצרן על פי החוק. מדובר בחברה שכל תוצרתה מעגלים מודפסים, הא ותו לא; כולם מיועדים להתקנה כחלק ממוצר מוגמר אחר, ואינם עומדים כמוצר מוגמר בפני עצמם. קרי: הנתבעת היא קבלן משנה בלבד. לקוחותיה של הנתבעת הם היצרנים.

מטעם זה, הסברנו בבית המשפט, הנתבעת אינה נחשבת ליצרן עפ"י החוק ולכן אינה מחוייבת להתקשר בהסכם "יצרן", ואין עילת תביעה נגדה. עמדה זו נתמכת בלשון החוק: סעיף ההגדרות קובע ש"יצרן ציוד חשמלי ואלקטרוני" הוא – מי שמייצר, בעצמו או באמצעות אחר, ציוד חשמלי ואלקטרוני המיועד למכירה או לשיווק בישראל". הנתבעת היא "האחר". היצרן, הוא כל החברות שהזמינו מהנתבעת רכיב כלשהו שיותקן במוצר שלהן, לפי תכנון ואפיון ספציפי של אותו יצרן ואותו מוצר מוגמר.

הדברים נתמכים גם בדברי ההסבר להצעת החוק וגם בלשון הדירקטיבה האירופית על בסיסה חוקק החוק בישראל. אבל מעל הכל, ההיגיון הסביבתי והכלכלי דורשים מסקנה זאת: במציאות הטכנולוגית והכלכלית של ימינו, יצרנים רבים משתמשים בקבלני משנה בעלי מומחיות ספציפית לייצור רכיבים ספציפיים לפי דרישה מאופיינת, מהם מורכב המוצר המוגמר. קבלני המשנה אינם שולטים במחיר המוצר המוגמר, אינם קובעים את חומרי הגלם, אינם שולטים ביעדי ההפצה והמכירה, אינם קובעים את גבולותיו הגאוגרפיים והטריטוריאליים של השוק, כך שאין כל הצדקה כלכלית או מוסרית להטיל עליהם את עלויות המיחזור.

יצרני המוצר המוגמר – הם בעלי היכולת והידע כיצד להקטין את כמות הפסולת הנוצרת, איך למחזר ו/או לייצר שימוש חוזר, והם גם בעלי היכולת לגלם את עלות הטיפול בפסולת במוצריהם. היצרן של המוצר המוגמר הוא זה שנהנה מהתמורה על המוצר והוא הגוף הנכון לשאת בעלויות הטיפול בפסולת, הן משיקולי מדיניות והגינות הן מבחינת יעילות כלכלית..

מאליו ברור כי לא הייתה כוונה למחוקק (וגם המבקשים בתביעה הייצוגית לא טענו אחרת), שתשולם עלות מיחזור כפולה בגין אותו רכיב – הן ע"י היצרן המשלם על המוצר המוגמר בכללותו בהתאם למשקלו (ובכלל זה רכיבי המשנה שמהם המוצר המוגמר מורכב), הן ע"י קבלן המשנה שמייצר רק את הרכיב במוצר הסופי.

מוצרים חשמליים רבים מורכבים מעשרות רכיבי משנה. לדוגמה, כל מחשב ביתי מהסוג הפשוט ביותר, לו היה מפורק, היה מכיל עשרות חלקים. כאמור, חלקי המשנה רובם ככולם מיוצרים עבור היצרן, בעל המותג, ע"י קבלני משנה. כאשר עשרות קבלני משנה נדרשים לשאת בעלויות הגבוהות של טיפול בפסולת אלקטרונית של כלל המשק, בניגוד מוחלט לכוונת החוק ולהיגיון הכלכלי והסביבתי שמאחוריו, הדבר אינו יוצר הפנמת עלויות סביבתיות כלל, אלא רק מייקר את מחיר המוצר, ולחלופין – גורם לכך שכל המוצרים היו מיובאים מהארצות שבהן אין תחולה ל"עיקרון" המסולף המנוסח לעיל. אכן, במדינות אירופה ובעולם בכלל, מקובלת הגישה של עקרון אחריות היצרן המורחבת כמוסבר לעיל, וקבלני משנה אינם מחוייבים בשום אופן בתשלום ובחובות יצרן.

לצערנו, בית המשפט לא קיבל את הטענות האמורות וקבע, כי מלשון החוק עולה, שהחוק מטיל אחריות מצטברת - הן על היצרן והן על קבלן המשנה, שגם הוא יצרן. לטענה כי פרשנות זו תביא לחיוב כפול בגין רכיבי המוצר, אשר תטיל נטל מופרז על התעשיה – השיב בית המשפט, כי אם היצרן הסופי התקשר בהסכם, יצרן המשנה פטור.

פרשנות שגויה של בית המשפט

אם לומר את המובן מאליו, מדובר בפרשנות שגויה מעיקרה של לשון החוק ובוודאי של כוונת המחוקק. עם כל הכבוד, המשמעות של פסיקת בית המשפט הנכבד הופכת את קבלני המשנה לרשות האוכפת את החוק על היצרנים.קבלני המשנה הם לא השוטר ולא צריכים לעשות את העבודה של המשרד להגנת הסביבה באכיפת החוק לטיפול סביבתי על היצרנים של המוצר המוגמר, וגם המחוקק לא התכוון לכך.

יתרה מכך, בשל העובדה שאין הצדקה לתשלום עלות כפולה, התוצאה הסבירה יותר של יישום הנחיית בית המשפט תהיה שרק קבלני המשנה יתקשרו עם תאגידי היישום בהסכם יצרן וישלמו את עלויות המיחזור, ואילו היצרן הראשי יוכל להתחמק מהתשלום שהיה אמור לשאת בו מבחינה כלכלית, סביבתית ומוסרית.

כאן המקום להוסיף ולציין, כפי שטענו בבית המשפט, שמדובר בחוק מקצועי ומורכב, מרובה פונקציות יישומיות, ומן הראוי היה שבית המשפט ישמע בעניין את עמדת הרגולטור (המשרד להגנת הסביבה) שאמון על יישום החוק והשגת מטרתו בצורה המיטבית. בית המשפט הנכבד סירב לבקשתנו בעניין זה.

ייתכן שבבסיס ההחלטה של בית המשפט עומדת המחשבה השגויה שמדובר "בסך הכול" בחתימת הסכם ובתשלום עלויות זניחות של כמה אלפי ₪ בשנה, ואכן אלה הם פני הדברים בשנת 2021, לפחות בכל הנוגע לנתבעת. מטעם זה העדיפה גם הנתבעת בסופו של דבר, ועל אף שהיא סבורה שמדובר בהחלטה שגויה מיסודה, להתקשר עם גוף יישום ולשלם עלויות זניחות אלה. עם זאת, להחלטה השגויה השלכות רוחביות על כלל המשק והיא בהחלט עלולה להוביל לחיובים כפולים. בנוסף לכך, עם הרחבת יעדי המיחזור על פי החוק, העלויות צפויות לגדול. המשמעות המשקית היא שאם אכן כל קבלני המשנה יפעלו עפ"י החלטת בית המשפט ויתקשרו עם תאגידי יישום, בהכרח יתייקרו כלל מוצרי החשמל והאלקטרוניקה לצרכן הסופי, מבלי שהדבר ישפר את שיעור המיחזור והטיפול בפסולת.

למיטב ידיעתנו, גם גופי היישום סבורים שפסיקה זו בלתי אפשרית ליישום. בנסיבות שנותרו, אין מנוס מהתערבות של הרגולטור, שיבהיר את היישום הנדרש ויוציא את העוקץ מהחלטתו השגויה של בית המשפט.

------

תגובת המשרד להגנת הסביבה: "אנו לומדים את ההחלטה ובמידת הצורך יפורסמו הנחיות בנושא."

כותבות המאמר: עורכות הדין גלית עופר ותרזה לס גרוס – שותפות במשרד שבלת ושות'. עו"ד גלית עופר היא ראש תחום איכות הסביבה וקיימות במשרד שבלת, ועו"ד תרזה לס-גרוס עוסקת בתחום הליטיגציה האזרחית והמסחרית, לרבות תובענות ייצוגיות, וטיפלה במספר תובענות ייצוגיות בתחום המיחזור הסביבתי.

גופים לייעוץ ויישום חוק פסולת אלקטרונית: