בשנים האחרונות מתנהלים בעולם עוד ועוד הליכים משפטיים הנוגעים למשבר האקלים. פסיקת בתי משפט הניתנת בנקודה אחת על הגלובוס משפיעה על פסיקות אחרות בצד השני של העולם וכך נוצרים תקדימים רבים, אשר יוצרים מגמה ומשנים את האקלים המשפטי, תרתי משמע.
תופעה זו מתחילה להצמיח ניצנים ראשונים גם בשיטת המשפט שלנו בישראל. עם התגברותה צפויה להיות לה השפעה ניכרת על מהלכים פוליטיים ועל שיקול הדעת של חברות מסחריות בתחומים כמו אנרגיה, תחבורה ועוד.
את "ליטיגציית שינוי האקלים" בעולם מובילים ארגוני החברה האזרחית נגד ממשלות ותאגידים פרטיים המייצרים פליטות, ולעתים המדינה עצמה נלחמת בחברות המזהמות בשם האינטרס הציבורי. כבר לפני 15 שנה החלו ניצנים ראשונים של התופעה, אולם נראה כי חלה עליית מדרגה, הן כמותית והן איכותית, ב-3 השנים האחרונות וביתר בחודשים האחרונים.
כתבות רלוונטיות:
אחד המקרים המשמעותיים ביותר התרחש בהולנד, כאשר ארגון אזרחי תבע את הממשלה על חוסר מעש מצידה במאבק להפחתת פליטות. בית המשפט נעתר לתביעה בהתבסס על חובת הזהירות שחבה הממשלה לאזרחיה בנוגע ליחסה לפליטות, בייחוד לנוכח משבר האקלים המתעצם, וקבע כי עליה לפעול ביתר נחישות להפחתת פליטות.
טענת הממשלה כי תרומתה להתחממות הגלובלית נמוכה ביותר (פחות מאחוז) נדחתה, בנימוק כי רק הירתמות של כלל השחקנים העולמיים למלחמה בשינויי האקלים תהיה יעילה. בהליך אחר בהולנד נפסק כי חברת הנפט אחראית באופן חלקי למשבר האקלים בשל הפליטות שהיא מייצרת וכי עליה להפחית אותן ב-45% עד 2030. נקבע כי על הפחתת הפליטות להתבצע לאורך כל שרשרת האספקה, עד למשתמשי הקצה במוצר.
הפסיקה בהולנד הייתה תקדימית במספר מובנים:
ראשית, בהוראה ראשונה מסוגה לחברה פרטית להפחית פליטות בהתאם לאמנת פאריז מ-2005, וזאת על אף שהחברה לא הפרה היתרים או רישיונות ועמדה בכל הוראות החוק.
שנית, נקבע כי החברה חבה חובת זהירות לאזרחי הולנד בהסתמך על הזכות לחיים וזכויות אדם נוספות, המעוגנות באמנות בינ"ל ובחקיקת האיחוד האירופי. החלטה זו עשויה לסמן מכאן את הדרך להחלטות תקדימיות נוספות בענפים אחרים, כמו למשל הכרייה, התעופה, הספנות, וכמובן הגופים הפיננסיים.
הליך משמעותי נוסף היה בגרמניה, כאשר בית משפט קבע כי מחויבותה בחוק להגיע ליעד של אפס פליטות עד שנת 2050 לא גובתה בצעדים יעילים.
בית המשפט קבע כי מדובר בהפרה של זכויות יסוד ועל כן יש לתקן את חוק האקלים. בפסיקתו, התבסס בית המשפט על עקרונות של פיתוח בר קיימא שנועדו להבטיח את המשך קיום הדורות הבאים. הבשורה שיצאה ממערב אירופה הולכת ומתפשטת כעת בכל קצות תבל, והליכים הקשורים במשבר האקלים מתרחשים באוסטריה וביפן כמו גם בנפאל ובפקיסטאן.
ומה אצלנו בישראל? יעדי הפליטות שעליהם התחייבה הממשלה – הפחתה של 27% עד 2030 והגעה לאפס פליטות עד 2050 – עלולים להפוך יעד לביקורת שיפוטית כבר בזמן הקרוב.
בעוד שרוב העולם עוסק בתחום המיטיגציה, כלומר הפחתת הפליטות, בישראל יש לתת את הדעת על תחום האדפטציה, כלומר ההיערכות וההסתגלות למשבר האקלים.
גיאוגרפית, ישראל מצויה באחת הנקודות הפגיעות ביותר למשבר האקלים. התגברות הבצורות והמידבור, לצד תופעות הנלוות אליהם כמו פגיעה בקרקע ובמערכת האקולוגית צפויים להכות במזרח התיכון באופן משמעותי יותר לעומת מקומות אחרים.
על רקע זה, תמוהה התופעה שתוארה למשל במחקר חדש של האוניברסיטה העברית, לפיה כשני שליש מההתבטאויות בכנסת בנוגע למשבר האקלים נסובות על הפחתת פליטות ואילו רק מיעוטן עוסק בהסתגלות ובהיערכות. עיסוק בהפחתת הפליטות הוא ודאי חשוב מבחינה סביבתית וכלכלית והוא גם נשמע טוב יותר, אולם מיעוט הדיון והעשייה בכל הקשור להיערכות למשבר עצמו ראוי לחישוב מחדש.
באוקטובר האחרון קבע מבקר המדינה כי ישראל אינה ערוכה למשבר, וכי השינוי התפיסתי במדיניות הישראלית טרם התחולל. ל-84% מהגופים הציבוריים אין תכנית להתמודדות כלל, וישראל היא מהמדינות המעטות בעולם שאינה פועלת עדיין על בסיס תוכנית היערכות לאומית מתוקצבת ומאושרת אף שהיא מצויה באזור עם סיכון מוגבר.
בנוסף, לפי דו"ח שפרסם אגף המודיעין בצה"ל, לשינוי האקלים יש פוטנציאל לייצר שינוי עמוק ותשתיתי בתפיסת הביטחון הישראלית. הוא עלול לערער את עוגניה בשל שחיקה עמוקה ביכולת של ישראל לסמוך על עצמה (ואף להישען על מעצמה), לנוכח אתגר מערכתי גלובלי שאינו נובע מפעילות שלישראל יש השפעה עליה.
ייתכן כי הדבר יסמן את הסוף של מעמד הבכורה שיש לשיקול הביטחוני בציבוריות הישראלית, ותשומת הלב תוסב גם אל היבטי ההיערכות למשבר האקלים, וכך ישתפרו סיכויי ישראל להשתלב בחזית ואף לנצל את ההזדמנויות הכלכליות והפוליטיות הנובעות ממנו.
אם כן, השפעתה של ישראל על שינוי האקלים מועטה ביותר, אולם השפעת משבר האקלים על ישראל עלולה להיות הרסנית.
מתוך הבנה שכמות המשאבים מוגבלת, ומבלי להמעיט בחשיבות הענין, על ישראל לעסוק פחות בניסיונות להפחית פליטות שתתרחשנה ממילא כחלק ממגמה עולמית, ולהסיט יותר ויותר משאבים לשלב ההסתגלות למשבר, שבו כאמור תהיה ישראל פגיעה באופן מוגבר.
כחלק מההסתגלות למשבר יש לכלול פתרונות טכנולוגיים ותשתיתיים, להציע תוכניות לניהול נגר ומניעת הצפות, לנקוט מהלכים לחיזוק השלטון המקומי ושירותי הבריאות הנושאים כבר כעת בעיקר הנטל, לייעל את צריכת האנרגיה ולדאוג לחוסנה של המערכת לקראת משברים עתידיים.
הכותב, עו"ד איל עופר, הוא ראש תחום סביבה וקיימות במשרד תדמור לוי ושות'