לפני כשבוע הסתיימה ועידת האקלים ה-26, הלא היא COP26 שהתכנסה בגלזגו שבסקוטלנד. מייד לאחר נעילתה רבים מיהרו לטעון שתי טענות: האחת, שהוועידה הסתיימה בכישלון. השנייה, שלכדור הארץ אין עוד עשור לבזבז על אי עשייה אקלימית לצמצום פליטות גזי החממה.

כידוע, כל גורמי האו"ם כינו את העשור שבין המשבר הכלכלי של 2008 ועד ל-2019 לערך כ'עשור האבוד' The lost decade. הטוענים צודקים עובדתית ומדעית בטענתם השנייה, כפי שקבעה גם ועידת המומחים הבינ"ל ה-IPCC, אך אל לנו לבטל את כל מה שהושג בגלזגו ולהציגו כלא יותר מאשר ועידת 'בלה בלה', כדברי פעילת הסביבה גרתה טונבורג.

כתבות רלוונטיות:

1. מה ישראל צריכה לעשות אחרי גלזגו?, 24.11.2021
2. סיכום ועידת האקלים בגלזגו, 17.11.2021
3. בנט: אפס פליטות ל-2050, 02.11.2021
4. החלטות ממשלה בתחום האקלים, 26.10.2021
5. מידע נוסף על שינוי אקלים | infospot

הוועידה הסתיימה עם הסכם חתום על ידי כל הצדדים

ראשית, חשוב שנבין שהדיונים הבין-מדינתיים בגלזגו לא התקיימו תחת איזושהי מערכת ניהולית דמוקרטית, כפי שאלו מתקיימים לעיתים במסגרות או"ם אחרות. מסגרת הדיונים בגלזגו הייתה עבודת המשך לגיבוש הסכמות אקלים עולמיות מוקדמות (פרוטוקול קיוטו והסכם פאריס), והתנאי לאישור הצהרות סיכום היה קבלתן בקונצנזוס. הווה אומר, כל שחקן בגלזגו היה שחקן וטו ובלעדיו לא היה ניתן להמשיך ולקיים את המשחק.

הכלל שאנו מכירים מדיונים רבים, לפיו הרוב קובע, לא חל על התהליך בגלזגו שהסתיים בשבוע שעבר. אם היינו מגיעים לסוף הארכת הזמן של ועידת האקלים הזו ללא הסכמה, אזי שבכך עלולה הייתה להסתיים הוועידה, בקול ענות חלושה, וכבר היו וועידות בעבר שזה היה סופן (ע"ע ועידת קופנהגן 2009). במקרה כזה הכישלון היה נחרץ וכואב לכולנו. לשמחתנו, הוועידה בגלזגו הסתיימה בהצהרה שהוסכמה ע"י כל הצדדים, המכונה Glasgow Climate Pack.

סעיף 36 עורר מחלוקת – הפסקת השימוש בפחם

ההצהרה כוללת 97 סעיפים המכסים היבטים רבים הקשורים למאבק העולמי נגד שינוי האקלים. עם זאת, מילה אחת שהופיעה בה עוררה מהומה ועמדה במוקד העימות בין גושי המדינות המפותחות, שישראל בתוכן, למדינות המתפתחות.

בסעיף 36 הופיע בטיוטת ההצהרה המינוח phase out (להפסיק באופן מוחלט) את המשך ייצור האנרגיה מפחם. אך בדקה האחרונה, בלחץ נציגי הודו ומדינות מתפתחות נוספות, המינוח הוחלף ל-phase- down (להפחית) והמהומה פרצה.

המחלוקת בין המדינות המפותחות למתפתחות

הדרישה להחלפת המינוח העלתה אל פני השטח את המתח הגדול שמתקיים באו"ם בין המדינות המפותחות לבין המדינות המתפתחות. טענתן של המדינות המתפתחות היא שמדינות המערב למעשה הרוויחו את עושרן ואת מצבן הכלכלי המשופר בזכות ניצול משאבי הטבע על חשבונן. גזי החממה שנפלטו במאתיים השנים האחרונות נפלטו בעיקר ממדינות מפותחות, ומתוך עמדת העושר הזו מדינות אלה טוענות כיום שכולם צריכים להתגייס לטובת המאבק (חלקן מגדירות מצב זה כ'קולוניאליזם של הפחמן'). כדי להקטין את אי השוויון בין הצדדים הוקמה קרן עולמית ייעודית של 100 מיליארד דולר לטובת המדינות המתפתחות, אלא שעד עכשיו היא הצליחה לגייס מהמדינות המפותחות כמה מאות מיליוני דולרים בלבד. 

ההישגים: מנגנון סחר פליטות, תדירות דיווח שנתי

בסופו של דבר, הבקשה לשינוי המונחים התקבלה והצהרת גלזגו אושרה ויצאה לדרך. ההצהרה כוללת עוד שלושה מרכיבים חשובים שסוללים את הדרך לשינוי המיוחל בבניית המערכות הכלכליות והתעשיות החדשות.

המרכיב הראשון הוא אישור סעיף 6 באמנת פאריס. סעיף זה מסדיר את מנגנון סחר הפליטות הבין-מדינתי (המכונה CDM). הסדרת המנגנון היא קריטית ליצירת מערכת של סחר חליפין בין מדינות, בשילוב מכסות פחמן. זהו מנגנון רב-לאומי מורכב וביורוקרטי אך מנגד הוא ישים, ויש לו פוטנציאל משמעותי להזרמת סכומי כסף משמעותיים מאוד לתהליכי פיתוח ירוקים במדינות מתפתחות.

המרכיב השני הוא הקביעה שכל מדינה צריכה לחזור ולדווח מדי שנה על יעדי ההפחתה המדינתיים שלה (מונח המכונה nationally determined contributions – NDCs). עד כה תדירות הדיווח הייתה אחת לחמש שנים וכעת היא תתקיים אחת לשנה בפורום בכיר של שרים.

המרכיב השלישי הוא ההוספה של מקטע שלם העוסק כולו ב-loss and damage – הפסדים ופיצויים. הוא בעצם מבטא את ההבנה שתהליך המעבר לכלכלות דלות פחמן לא יכול לקרום עור וגידים מבלי שמישהו ישלם על כך מחיר, ויש לבחון את המנגנונים כדי לפצות את הנפגעים.

הסכמי משנה והישגים נוספים של ועידת גלזגו

לצד מרכיבים אלה בהצהרה כוננו בוועידת גלזגו עוד מספר הסכמים, הבנות ומנגנונים חשובים מאין כמותם. כך לדוגמא, ה-IFRS (מוסד התקינה העולמי לחשבונאות פיננסית) הכריז על בניית תקן חשבונאי עולמי חדש לדיווח לא פיננסי של תאגידים, דיווח המכונה גם כדוח קיימות או דוח אחריות תאגידית. כמו כן, הוקמה מסגרת התחייבות עולמית להפחתה של 30% מפליטות גז המתאן עד לשנת 2030. בנוסף לכך, קבוצת מנהיגים חתמה על התחייבות להפסקת בירוא יערות העד המהווים מרכיב קריטי בתהליך הקירור של כדור הארץ. אך נראה שההצהרה החשובה מכולן היא בדבר ההקמה של GFANZ (Glasgow Financial Alliance for Net Zero). מנהלי נכסים בשווי מוערך של 130 טריליון דולר הכריזו כי הם עומדים לוודא שכל נכסיהם יהיו נט-זרו, נייטרלים בכל הקשור לפליטת גזי חממה עד 2050. זהו גורם המשנה את המשחק באופן שבו גופים פיננסיים מתנהלים בעולם. גם כאן אדריכל ההסכם הוא מארק קרני, לשעבר נגיד הבנק המרכזי של בריטניה המשמש כיום הדמות החשובה ביותר בעולם העסקי בהתוויית הדרך לכלכלה דלת ומאופסת פחמן. 

לסיכום, ועידת גלזגו לא הייתה כשלון ואל לנו למהר ולהכריז עליה ככושלת. הדרך לשינוי המבנה הכלכלי, החברתי והתעסוקתי העולמי אינה באמצעות פניות פרסה חדות ומהירות, משום שפניות מסוג זה רק יביאו את המערכת להתנגשות עוצמתית בקיר המציאות. הפנייה צריכה להיות משמעותית, ברורה ועקבית והיא צריכה לחול על כל השחקנים, הפוליטיים, הציבוריים והעסקיים. ואכן, זה משחק וטו. בלי ההשתתפות וההתגייסות של כל אחד ואחד מהם, לא נוכל לנצח במשחק על החיים של כולנו ושל עתיד הדורות הבאים.

המאמר נכתב על ידי ד"ר ליעד אורתר, מנהל שבלת ESG