במאמרו של יובל אדמון, ראש המנהלת לפיתוח מפרץ חיפה וסגן יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה שבמשרד ראש הממשלה – "איך תשפיע המלחמה על מפרץ חיפה ועתידו?" – מוצגת מסקנתו לפיה יש להמשיך וליישם במלוא המרץ את התוכנית הממשלתית לפיתוח מפרץ חיפה, ולהפוך את מדינת ישראל לתלויה בייבוא של דלקים במקום בייצור.

אדמון נצמד למעשה לקונספציה השגויה ששלטה ערב המלחמה במקום להסיק את המסקנה המתבקשת בעקבותיה: מדינת ישראל חייבת לשמר את יכולת ייצור הדלקים כדי לא להיות תלויה במדינות שכנות (כמו טורקיה) לטובת תפקוד משק האנרגיה שלה.

המלחמה הוכיחה כי הודות לקיומם של בתי זיקוק מקומיים נשמר הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל. בתי הזיקוק פעלו מתחילת המלחמה בכפוף להוראה של שר האנרגיה וסיפקו באופן מיידי את הצרכים הלאומיים. בין היתר, הייתה אספקה משמעותית של סולר לטובת חברת החשמל, ואספקת דלקים מגוונים (סולר, דלק סילוני ובנזין 98) לטובת הצבא ומשרד הבטחון.

כתבות רלוונטיות:

1. הממשלה אישרה את התוכנית לשינוי פני מפרץ חיפה, 13.12.2023
2. תוכנית עבודה לפינוי התעשייה ממפרץ חיפה עד 2029, 19.6.2023
3. יו"ר המנהלת: להעיף את התעשייה הכבדה, 2.5.2023
4. מפרץ חיפה: פינוי בסיס דלקים והקמת צוות תכנון, 22.11.2021
5. ביקורת על המלצות ועדת המנכ"לים לעתיד מפרץ חיפה, 18.5.2021

הסכנה: תלות יתר במדינות אחרות לרציפות אנרגטית

המשמעות הקריטית של יכולות בתי הזיקוק התחדדה אל מול מציאות של אי כניסת אוניות לנמלי ישראל בשבועות הראשונים של המלחמה. בתי הזיקוק התגברו על האתגר הלוגיסטי באמצעות שינוע מכליות לטובת רציפות הפעילות והאספקה של שני בתי הזיקוק. חשיבותה של פעילות זו מקבלת משנה תוקף בצל השתלטות החות'ים על מצרי באב אל-מנדב ומניעת שינוע ימי דרך תעלת סואץ, מצב הפוגע בשרשרת האספקה.

אם כן, המשמעות של המשך יישום סגירת בתי הזיקוק בחיפה היא למעשה הפקדת הביטחון האנרגטי של ישראל בידי מדינות שכנות, דוגמת טורקיה, שברצותן יעבירו לנו דלקים לטובת רציפות משק האנרגיה שלנו וברצותן יעצרו משלוחים.

לבחון מחדש את ההחלטה לפנות את בתי הזיקוק מחיפה

מדינת ישראל מבקשת להיערך למצב שבו כ-60% מתצרוכת הדלקים המקומית תתבסס על מכלי אחסון, וזאת כחלופה לייצור המקומי שקיים כיום בחיפה. לפי תוכנית זו, שמירה על יתירות אנרגטית תדרוש הגדלה פי 3 (!) של כמות האוניות הנכנסות, בשל הגידול הניכר של ייבוא דלקים (תזקיקים), פעילות מזהמת יותר מאשר פעילות התעשייה. בנוסף לכך, תידרש תשתית צנרת משמעותית, שיהיו לה השלכות סביבתיות משלה, וכן תידרש תנועת מכליות כביש רבה יותר ואף כמות מכלי אחסון משמעותית בהרבה, בשל הצורך לאחסן תזקיקים, ולתקופה ממושכת בהרבה ביחס לכמות הנדרשת כאשר קיימת יכולת ייצור מקומית משמעותית.

תשתית הייבוא חייבת להיות עם יכולת ספיקה שתאפשר רציפות אספקה גם בתרחישי קיצון, שלצערנו התגלו באוקטובר האחרון כהנחת עבודה. היעדר יכולת ייצור של תזקיקי נפט בבתי הזיקוק בחיפה ידרוש מלאי חירום של כל סוגי התזקיקים בהיקפים משמעותיים. זאת לעומת גמישות הייצור הקיימת לבתי זיקוק מקומיים, שיכולים לקבוע בכל זמן נתון תמהיל ייצור שונה כדי לספק את צורכי המשק הקריטיים.

מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה בדיוק את ההיפך מטענת יובל אדמון: כדי להבטיח רציפות אנרגטית תפקודית, עלינו להיוותר עם יכולת ייצור מקומית של תזקיקי נפט, ואל לנו להישען על יכולות ייצור חיצוניות שעלולות להיות מוגבלות ובפועל לשתק את משק האנרגיה. בל נשכח שמשק האנרגיה לא אחראי רק על ייצור החשמל, המים והרכבים, אלא גם מניע את המטוסים, הטנקים והנגמ"שים של הצבא שלנו, שקריטיים כל-כך בעת הלחימה. 

כפי שציין אדמון במאמרו: "במבחן התוצאה, נכון לעכשיו, לאחר חודשיים של מלחמה - הרציפות התפקודית נשמרת". זו מציאות שאינה מובנת מאליה למי שמכיר את המורכבויות של המשך ייצור בתנאי מלחמה. לכן ניתן וראוי להסתמך על תעשייה מקומית שיש לה את היכולות ובעיקר את המוטיבציה לשמור על רציפות תפקודית בעת חירום משקי.

כחלק ממסקנות המלחמה אנו מציעים להקים צוות בינמשרדי לחשיבה מחודשת על החלטת הממשלה בעניין עתיד מפרץ חיפה ועל ההחלטות שנתקבלו בעניין בעבר. 

כותב המאמר: ניר קנטור, מנהל איגוד הכימיה, פרמצבטיקה ואיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים