מבקר המדינה פרסם דוח העוסק בזיהום מי תהום בישראל, ממנו עולה כי ענף החקלאות אחראי לסגירתן של יותר ממחצית קידוחי הפקת מי שתייה בעשרים השנים האחרונות, בעוד התעשייה (כולל תעשייה צבאית) אחראית לכרבע מהקידוחים שנסגרו.

עוד עולה מהדוח כי בשנים האחרונות יש עלייה מתונה בשיעור נפח המים המזוהמים בתוך האקוויפרים שאוגרים את מי התהום. בשנת 2020 6.6% (2.3 מיליארד מ"ק) ממי התהום באקוויפרים היו מזוהמים, עלייה של כאחוז משנת 2017, ו1.5% משנת 2015.

הבעיה עם זיהום מי תהום, ובעקבותיו סגירת בארות קידוח של מי שתייה, היא שבישראל מקורות מי השתייה מצומצמים יחסית וכל ליטר מזוהם של מי תהום, משמעו צורך בהשקעת כסף בהתפלה נוספת.

בשנת 2019, 34% מהמים שנעשה בהם שימוש בישראל (כולל שימוש לחקלאות) היו מי בארות-קידוחים, 2% כנרת ו-26% התפלה. ביחד מדובר ב-62% שיכולים לשמש כמי שתייה. יתר מקורות המים - מים עיליים 15% וקולחין 23%, משמשים בעיקר לחקלאות.

התפלגות מקורות המים בישראל לשנת 2019 [מליוני מ"ק]

כתבות רלוונטיות:

1. סיכום 2016-2017 במי תהום מזוהמים, 03.2.2019
2. ב-90% מהאתרים במעקב יש מי תהום מזוהמים, 11.01.2018
3. זיהום מי תהום בדלק ב-180 אתרים, 29.08.2017
4. 20% מקידוחי מי השתייה מזוהמים. מה עושים? 9.11.2016
5. מידע נוסף על קרקעות מזוהמות | infospot

כמה קידוחי מי שתייה בישראל הושבתו?

משנת 1998 נסגרו 217 קידוחי מי שתייה עקב הימצאות זיהומים שונים.

המקור העיקרי לסגירת קידוחי מי שתייה הוא זיהום חנקה שנגרם ברובו מחקלאות – 111 בארות נסגרו בגללו (מעל 50%) ובנוסף לכך 18 בארות נסגרו בשל זיהום מחומרי הדברה, גם הם מחקלאות. כרבע מבארות מי השתייה נסגרו בשל זיהום התעשייה (58 בארות, רובן המכריע באקוויפר החוף, מתוכן 5 בארות נסגרו בשל זיהום מדלק). 25 בארות נוספות נסגרו בשל המלחה (כלוריד) שנגרמת בין היתר משאיבת יתר של מי תהום שגורמת לחדירת מי ים לאקוויפר. לבסוף, 5 בארות נוספות מתוך 217 הבארות שנסגרו מאז 1998 נסגרו בשל שפכים מיקרוביאלים.

מספר קידוחי מי שתייה שנסגרו עקב זיהום 1998 - 2017

להגדלה לחצו כאן

האם מספר קידוחי מי שתייה שנסגרו הם מדד מדויק?

חשוב לציין כי סגירת קידוחי מי שתייה אינה בהכרח מדד שלם ומדויק להבנת מצב זיהום מי התהום בישראל. נכון שחקלאות היא הגורם העיקרי לסגירת קידוחי מי שתייה, אלא שזיהום מחנקות אינו חמור כמו זיהום מחומרים תעשייתיים. נסביר -

- ההשפעה הבריאותית של ריכוז גבוה של חנקות וכלורידים הרבה פחות חמורה ממזהמים תעשייתיים. לכן, ריכוז גבוה של מזהמים תעשייתיים מונע כל שימוש בקידוח, אך מים מזוהמים בחנקות וכלורידים מותרים לשימוש אחר מלבד שתייה – בעיקר חקלאות. כלומר חלק מאותם קידוחי מי שתייה שנפסלו בגלל חנקות וכלורידים, עדיין משמשים להשקיה חקלאית. כמו כן, מותר למהול מי מזוהמים בחנקות וכלורידים במים עם ריכוז נמוך יותר של חומרים אלה ולהשתמש בהם לשתייה.

בנוסף לכך, יש מזהמים תעשייתיים, דוגמת חומרים אורגנים נדיפים, שיכולים לעלות ממי התהום לקרקע – ולהשתחרר כגזי קרקע רעילים למרתפים ומבני מגורים. כך שההשפעה שלהם על בריאות הציבור חורגת מסגירת קידוחי מי שתייה.

זיהום מי תהום מחנקות מחקלאות

הזיהום החנקני מחקלאות נובע בעיקר מהשימוש הנרחב בדישון כימי. מאז שנות השבעים עולה ריכוז החנקות במי התהום ב-0.7 מ"ג לליטר לשנה בקירוב.

יותר קשה לאתר ולטפל בזיהום מחקלאות מכיוון שבניגוד לתעשייה, הוא בפרישה גיאוגרפית נרחבת ואינו נובע ממקור נקודתי.

לפי דוח המבקר, במדינות החברות ב-OECD מקובל למדוד הן את היקף השימוש בדשנים המכילים זרחן וחנקן והן את מאזנם הארצי. ממחקר שנעשה באוניברסיטה העברית עולה כי בישראל הגידולים אינם קולטים חלק ניכר מהדשן המשמש לחקלאות, ועודפים הנעים בשיעור של 55% - 80% ממנו (על פי סוג הגידול) מחלחלים אל מי התהום.

בשנת 1991 אימצו מדינות ה-OECD תוכנית לצמצום זיהום מחנקות. נתוני הארגון מראים כי בשנת 2004 נמצא כי כמחצית ממדינות ה-OECD נקטו לשם כך צעדים שונים שכללו בין היתר שינויי אסדרה, הגדרת אזורים רגישים לחנקות וקביעת ערכי סף מרביים של חנקות בהם, מתן תמריצים לחקלאים המפחיתים את השימוש באמצעים מזהמים, מיסוי חומרים שהם מקור לזיהום וכן קביעת מכסות מרביות לשימוש בחומרים אלה.

בנוסף לכך ננקטו צעדים שונים לשינוי שיטות החקלאות - כמו עידוד מעבר לחקלאות אורגנית, הפחתת השימוש בדשנים מעל אזורים רגישים מבחינה הידרולוגית, מדידות סדירות של החנקות מתחת לשדות, עידוד חקלאים לשימוש בשיטות דישון יעילות, עידוד חקלאים לשתילת כיסוי צמחי בחורף שיצרוך את החנקות בקרקע וימנע את שטיפתן עם הגשמים ועוד. חלקן הגדול של מדינות אלה הצליחו להביא לידי יציבות של כמות החנקות במקורות המים שלהן ואף להפחתת ריכוזיהן.

לעומת זאת ישראל משתרכת מאחור בכל הקשור לצמצום הנזקים למי התהום עקב שימוש בחומרי הדברה, דישון ופסולת בעלי חיים. כך לפי הדוח.

מבין 24 מדינות OECD, כולל ישראל, שנבדק בהן מאזן החנקן בקרקע בשנת 2016, ישראל נמצאת במקום גבוה – הרביעית אחרי הולנד, קפריסין ובלגיה.

מדיניות להפחתת השימוש בחנקות בישראל

מבקר המדינה מותח ביקורת בדוח על כך שלמרות שישראל היא מהמדינות הנפגעות ביותר משימוש בחנקות בחקלאות, טרם גובשה מדיניות או נעשו צעדים לצמצום הנזק. המבקר ציין כי אי נקיטת פעולות עלול להוביל להמשך התפשטות המזהמים ולסגירתן של בארות מים נוספות.

עם זאת, יש נקודת אור: בשנת 2020 הוקם צוות בינמשרדי להגבלת תשומות החנקן בחקלאות. הצוות כולל נציגים של משרדי הממשלה הרלוונטיים (רשות המים, הסביבה, החקלאות, הבריאות) וכן נציגים משאר הגופים הפועלים בתחום לרבות אקדמיה והחברה האזרחית. בימים אלה, לאחר שעיקרי הדירקטיבה האירופית הוצגה בפני חברי הוועדה, היא נמצאת בשלבים ראשוניים של גיבוש מסמך מדיניות שמטרתו ייעול והפחתת השימוש בחנקות במדינת ישראל.

הניטור לא מספק

אחת הטענות של מבקר המדינה היא הכמות הלא מספקת של ניטור ודיגום זיהום במי התהום, בעיקר באזורי תעשייה הממוקמים באזורים רגישים הידרולוגית ושאופי הפעילות בהם בעל פוטנציאל לזיהום.

משנת 1999 מנטרים בסך הכול 407 אתרים ובדרך כלל מדי שנה הכמות גדלה ב-30-20 אתרים נוספים. לפי המבקר כמות זו לא מספקת. לא ברור אם זה כתוצאה ממשבר הקורונה, אך בשנת 2020, חלה החפתה בכמות האתרים החדשים שהחלו להיות מנוטרים, רק 14 כאלה נוספו (בדוח המבקר רשום 3, אך לאחר בירור המספר הוא 14).

בשנת 2018 התווספו 23 אתרי ניטור וחקירה חדשים, בהם 22 מתקני דלק ואתר תעשייתי אחד (אזור תעשייה בר לב), בשנת 2019 התווספו 23 אתרים חדשים, בהם 16 מתקני דלק ושבעה אתרים תעשייתיים, ובשנת 2020 כאמור התווספו 14 אתרי ניטור.

מבין האתרים המנוטרים נמצא כי 72% מהם מזוהמים ברמות זיהום שונות, 25% מהם נקיים, ובכ-3% מהם לא ידועה רמת הזיהום (ואם אכן יש בהם זיהום). כמו כן, ב-24% מאתרי הניטור בוצעו או מתבצעות פעולות שיקום ורק ב-3% פעולות השיקום הסתיימו.

רשות המים מחלקת את האתרים ל-3 קטגוריות:

1. אתרים שבהם התברר כי אין צורך לפעול לאחר ניטור/חקירה ראשונית
2. אתרים שבהם מתבצעות פעולות טרום שיקום
3. אתרים שבהם בוצע או מבוצע שיקום

התפלגות שלב הטיפול באתרי הניטור

42% מהאתרים המנוטרים נמצאים בשלב של סיום חקירת הזיהום (לאחר סקר היסטורי ובמידת בצורך סקר קרקע) והמשך ניטור – זהו השלב שבו מחליטים האם יש צורך בשיקום.

ככלל, התהליך שנעשה באתר מהשלב הראשוני ועד סיומו, במקרה של צורך בשיקום, מורכב וארוך. הוא כולל תחילה חקירה ראשונית שמתרחשת לעתים במקביל לניטור. לאחר מכן, בהנחה שנמצא כי יש צורך בשיקום, יש מספר פעולות הכנה כגון הערכת היקף הזיהום והיערכות לשיקום, ולבסוף נערך השיקום או והמשך הניטור אחריהם.

מבחינת סיווג האתרים לדרגות זיהום, רשות המים קובעת חומרות זיהום שונות, מזיהום קל המתבטא בריכוז מזהמים הנמוך מתקן מי השתייה (או מערכי היעד לשיקום אם ניתנו) ועד זיהום חמור מאוד המתבטא בריכוז מזהמים הגבוה מפי 1000 מתקן מי השתייה.

מצב הזיהום באתרי הניטור

התייחסויות

תגובת רשות המים: "רשות המים פועלת באופן שוטף לאיתור מזהמים במי תהום ולשיקום מקורות המים. מדובר בהליך מורכב הדורש מיפוי של מאות אתרים והכנה של תכניות לשיקום מי התהום באתרים המזוהמים.

לרשות המים תכנית רב שנתית לניטור איכות המים הפועלת בצורה סדורה מזה שנים. נכון להיום רשות המים מבצעת מעקב אחר למעלה מ-400 אתרים אשר ברובם התגלה זיהום מי תהום. האחריות על ביצוע חקירת היקף הזיהום והטיפול בו מוטלת על המזהם בהתאם להנחיות רשות המים, גם כשמקורו בתעשיות הביטחוניות. לצערנו גופי מדינה, בפרט משרד הביטחון, מעכבים הקצאת המימון הנדרש לשיקום. מזה שנים רבות רשות המים היא הגורם המניע את ההליכים שיבטיחו את הטיפול בכתמי הזיהומים הללו, שהם מהחמורים והמורכבים בארץ וחלקם ייחודיים גם בעולם. באשר להוצאת צווים כנגד מזהמים – רשות המים פועלת להוצאתם במקרים בהם הדבר נדרש".

---

מסמכים רלוונטיים: