בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי את הערעור שהוגש בגין דחיית התביעה היצוגית נגד חברת רותם אמפרט ופריקלאס מקבוצת כיל. בפסק הדין השופטים אימצו את עמדת היועמ"שית והפכו את עמדת בית המשפט המחוזי כשקבעו כי אין התיישנות על עבירת זיהום מים ולכן ניתן לאשר את הגשת התביעה נגד החברות. מדובר בתפסיקה תקדימית.

מנגד, השופטים גם אימצו את עמדת היועמ"שית שתואמת את עמדת ביהמ"ש המחוזי, לפיה לא ניתן להגיש את התביעה בשם הציבור משום שלציבור אין זכות קניינית אישית על מקורות המים. על כן התביעה תקפה רק עבור קבוצת המבקרים המצומצמת בנחל עין בוקק ולא לכל אדם שהוא חלק מהציבור הישראלי. השופטים קבעו כי התביעה תשוב להמשך בירור והכרעה בבית המשפט המחוזי.

בבקשה לאישור התביעה הייצוגית נטען שהחברות רותם אמפרט נגב ופריקלאס זיהמו בשפכים את אקוויפר "חבורת יהודה" במדבר יהודה ואת נחל בוקק וסביבתו במשך עשרות שנים. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת התובעים לאישור תביעה ייצוגית נגד החברות ועל כן הם פנו לבית המשפט העליון, שקבע כאמור שניתן להגיש תביעה נגד החברות, אך לא בשם כל הציבור.

לפי החשד, הזיהום החל בשנות ה-70 ונפסק בשנת 1995 בערך, עם הגילויים על השפעת הזיהום ועם המעבר של המפעלים מבעלות הממשלה לבעלות פרטית. 

קישור לפסק הדין מופיע בתחתית הכתבה.

כתבות רלוונטיות:

1. "אין התיישנות על זיהום מים, אך רק המדינה רשאית לתבוע", 4.7.2023
2. בית המשפט דחה תביעה סביבתית בשל התיישנות, 1.5.2022
3. העליון אישר דיון בבקשה לצו הפסקת פעילות בשל זיהום, 21.2.2022
4. המפעל נדרש להפקיד ערבות שיקום של 60 מיליון ₪, 27.12.2021
5. הנחיות חדשות לבריכות אידוי ואגירה של שפכים תעשייתיים, 02.12.2021
6. מידע נוסף על שפכים תעשייתיים | infospot

התביעה: זיהום מים כשהחברה הייתה ממשלתית

רותם אמפרט ופריקלאס הן חברות בנות של חברת כיל. לפי כתב התביעה שהוגש נגדן ב-2018 על ידי ח"כ לשעבר פרופ' אלון טל וגורמים נוספים, כ-75 מיליון קוב שפכים תעשייתיים שלהן חלחלו במשך עשרות שנים לתת הקרקע במישור רותם.

השפכים, שכללו בין היתר ברום, סולפט ומגנזיום, הוזרמו לבריכות אגירה ואידוי, אך מאחר שהבריכות לא היו אטומות, ומכיוון שהשפכים גם גלשו מתעלות הולכה, הם חלחלו לקרקע ולמי התהום מדי שנה. הדליפות מהמפעלים, כך נטען בתביעה, הביאו לזיהום של מי תהום בהיקף של כ-350 מיליון קוב.

אף על פי שבית המשפט המחוזי בב"ש קיבל את טענת התובעים לפיה יש קשר הידרולוגי בין השפכים שדלפו לבין זיהום האקוויפר ועין בוקק, הוא דחה את בקשת התובעים לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. הוא נימק את הדחייה בכך שחלה התיישנות על עבירת זיהום המים וכן בטענה שליחידים אין זכות לתבוע בשם הציבור על עבירות זיהום מים. כנגד דחייה זו, הגישו התובעים ערעור לביהמ"ש העליון, שנתן את פסיקתו בשבוע שעבר.

ההתיישנות לא תקפה במקרים של זיהום מים

בהסתמך על חוות הדעת שהגישה היועמ"שית לבית המשפט העליון לפני כ-4 חודשים, קבעו בשבוע שעבר 3 שופטי העליון שניתן להגיש תביעה נגד החברות החשודות בזיהום מים, מבלי להתחשב בעילת ההתיישנות.

לדברי חוות הדעת של היועמ"שית, אין לדחות את התביעה בשל התיישנות, מכיוון שגם אם חלחול השפכים מהמפעלים פסק מזמן, ככל שהוא נמשך וככל שיש בידי המזהמות למנוע את המשך החלחול (על-ידי שאיבת הזיהום), יש לראות בכך "עוולה מתחדשת". כלומר, עבירה שעדיין מתקיימת משום שהיא ממשיכה להזיק גם היום, מדי יום.

היועמ"שית חידדה בחוות הדעת שלה שגם במצב שבו במשך תקופת ההתיישנות לא נגרם נזק חדש לסביבה ולציבור, עדיין אפשר לראות בעבירת הזיהום כ"עוולה מתמשכת", כדי שיתאפשר לחייב את המזהמות לתקן את הנזק. היועמ"שית נימקה זאת בכך שנזקים סביבתיים, ובפרט נזק למקורות מים, מתגלים לעתים רק לאחר שנים רבות, ואם תחול התיישנות לא יהיה ניתן להגיש תביעות נגד המזהמים.

השופטים: לציבור אין זכות קניינית אישית על המים

לצד קבלת טענת התובעים בדבר אי-ההתיישנות, שופטי העליון דחו את טענתם בנוגע לקניין שיש לציבור על המים. לדברי השופטים, חוק המים קובע זכות סטטוטורית לקבלת מים ולשימוש בהם הנתונה לכל אדם בישראל. ואולם מדובר בזכות אדם לקבל אספקת מים הדרושים לצרכיו, ולא זכות קניינית על מקורות מים. שליטה קניינית על המים יש רק למדינה כדי שתוכל למלא את תפקידה ולספק מים לתושבים.

בקשת התביעה המקורית הוגשה בשם שתי קבוצות. האחת מבקשת לתבוע בשם כלל הציבור בישראל והשנייה טוענת לנזק אישי שנגרם לחבריה - המבקרים בנחל בוקק ובים המלח שבהם נגרם זיהום מים. כאמור השופטים שאימצו את עמדת היועמ"שית קבעו כי התביעה תקפה רק עבור הקבוצה השנייה המצומצמת.

לפי היועמ"שית, במקרים של תביעה בשם כלל הציבור, המדינה היא הגורם היחיד שיהיה רשאי לתבוע.

---

מסמכים רלוונטיים: