נתוני המשרד להגנת הסביבה חושפים מציאות עגומה: ישראל מטמינה כיום כ-80% מהפסולת העירונית שלה, נתון מביש שמציב אותנו בפיגור עמוק מול הממוצע של מדינות ה-OECD העומד על שיעור הטמנה של 26% בלבד.

בעוד עתודות הקרקע הולכות ואוזלות, והמטמנות מתקרבות לקצה גבול הקיבולת, המנגנון הכלכלי הנוכחי ממשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: לתגמל את מי שלא מתאמץ.

כיום, היטל ההטמנה בישראל סובל מכשל שוק מובנה. המדינה גובה מהרשויות המקומיות תעריף אחיד על פסולת מעורבת, בלי שום קשר למאמצי המיון וההפרדה שלהן. כך נוצר עיוות כמעט מושלם: רשות מקומית שהשקיעה מיליוני ₪ מתקציבה בתשתיות, בחינוך תושבים ובהצבת פחים חומים וכתומים, משלמת על שאריות האשפה שלה בדיוק כמו רשות שלא נקפה אצבע, מלבד כמובן האצבע שמכוונת את המשאית ישירות למטמנה.

ואולם האבסורד אינו עוצר שם: המערכת הנוכחית למעשה קונסת רשויות שבוחרות להתנהל באחריות ושולחות את הפסולת שלהן למתקני מיון והפרדה. אך מאחר שמתקני מיון מסוגלים לחלץ רק חלק מחומרי המיחזור, השאריות הנותרות נשלחות בכל זאת להטמנה, ושם ממתין להן ההיטל המלא, כאילו לא נעשה כל מאמץ בדרך.

במצב כזה, הרשות המקומית נאלצת לשלם פעמיים: פעם אחת על עלות המיון היקרה, ופעם שנייה את היטל ההטמנה המלא על השאריות. התוצאה הכלכלית הבלתי נמנעת: עבור גזברי הערים, הטמנה ישירה, מהירה ומזהמת של זבל גולמי היא פשוט החלופה הזולה והמשתלמת ביותר.

היטל מדורג ודיפרנציאלי ישנה את כללי המשחק: הוא לא יהפוך הטמנה לפתרון מועדף, אלא ימקם אותה נכון –כברירת מחדל אחרונה, אך גם כתשתית הכרחית כל עוד אין חלופה זמינה לכל טון פסולת. לכן מי שממיין ישלם הרבה פחות, ומי שמתעקש להטמין פסולת גולמית – שישלם.

כתבות רלוונטיות:

1. דוח: ההוצאה על ניהול פסולת בישראל כפולה מב-OECD, 3.8.2026
2. המשרד להגנ"ס והאוצר מקדמים את הרפורמה בענף הפסולת, 25.6.2026
3. הרשימה המלאה: 50 מתקני הפסולת שמתוכננים בישראל, 4.2.2026
4. מצוקת נפח ההטמנה תימשך השנה, אך צפויה להיפתר, 28.01.2026
5. למידע נוסף על פסולת | infospot

הפתרון: הטבות כלכליות לממיינים, היטלים גבוהים למטמינים

יישום של היטל ההטמנה דיפרנציאליים יכול לתת פיתרון למצב, והוא מבוסס על שני עקרונות פשוטים:

1. הטבות כלכליות למי שממיין: שאריות פסולת שמגיעות למטמנה אחרי שעברו מיון קפדני ואיבדו את רוב החומרים שניתן למחזר, יזכו לתעריף היטל נמוך בהרבה. הדבר יהפוך את מתקני המיון לכדאיים כלכלית עבור הרשויות.
2. היטל על הזנחה: רשויות שיבחרו להמשיך להשליך אשפה גולמית ומעורבת ישירות לאדמה, בלי שום טיפול מקדים, יספגו היטל הטמנה גבוה במיוחד שיאלץ את ראשי הערים לחשב מסלול מחדש.

זהו בדיוק עקרון "המזהם משלם", רק בלי התחפושת הנוחה של אדישות ציבורית.

היטל הטמנה מדורג: שיטה מבוססת שכבר עובדת

היטל הטמנה דיפרנציאלי אינו רעיון תיאורטי גרידא, אלא שיטה מבוססת שכבר עובדת באירופה והוכיחה את עצמה. במדינות כמו פולין ואוסטריה נגבים תעריפי היטל שונים לפי איכות הפסולת ורמת הסיכון הסביבתי שלה. בסלובקיה מופעל מנגנון דיפרנציאלי המקושר לביצועי הרשות: ככל שהעירייה מעלה את שיעור הפסולת המופרדת למיחזור, כך מחיר ההטמנה על השאריות יורד. מתברר שכאשר מתמרצים נכון, אפילו פסולת יודעת למצוא את הדרך הנכונה.

לסיכום, אי-אפשר להמשיך לטמון את הראש באדמה יחד עם מיליוני טונות של משאבים יקרים שמוטמנים בה מדי שנה. היטל הטמנה מדורג אינו עוד גזירה סביבתית, אלא כלי של צדק כלכלי והיגיון ניהולי בסיסי מתבקש. הגיע הזמן שמשרד האוצר והמשרד להגנת הסביבה יישמו את המנגנון הזה, ויהפכו את המיחזור והמיון לחלופה המשתלמת ביותר לכיס של הרשויות, של התושבים ושל המדינה כולה. זה טוב לסביבה, זה טוב לכלכלה, וזה טוב לעתיד של כולנו.

==

את המאמר כתב ניר קנטור, מנהל איגוד הכימיה, פרמצבטיקה ואיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים.